גלגל הדהרמה

-18-

בוקר אביבי חדש הוביל את בודהה ואננדה אל השדות הפורחים בשלל צבעי הטבע. הדבורים החרוצות מילאו את האוויר הצלול בזמזומן הלבבי והערֵב לאוזן. אך ליבו של אנאנדה עטה תוגה.

את הכינוי “אושר” העניק לו שקימוני כאשר הצטרף לסנגה. אך במקום אושר אננדה המשיך להרגיש חוסר אונים וחולשה כאשר טייל עם הער. ביקש לדעת עוד ועוד על ההתפתחות הרוחנית, על כל שלביה, הוא כמָה לדעת אלו לידות מחדש עברו חניכיו של בודהה – בניי העולם הזה, הנזירים והנזירות.

בשעת שיחותיו עם בודהה חניכו חש במעין הקלה זמנית. במיוחד כאשר למד על השלבים השונים:

1. “כניסה לזרם”. קבלת המקלט והביטחון העצמי.
2. “השיבה החד פעמית”. מצב תודעה המספיק לבחינה ותיקון החסרונות והתכונות הפגומות.
3. “אי שיבה”. השלב בו נצבר אושר טבעי שהוא תוצר היספגות התפיסות בתודעה הטבעית.
4. הפיכה לאראהאט. שלמות השגת היַעד, התעוררות ונוכחות השלווה האישית.

אולם גם בשעת ההתבוננות השלווה לא הרפה מאננדה נטל העצב.

“כמה נפלא הוא המראה הזה!”, – ביקש להסיח את דעתו בודהה לשדות הפורחים, ההרים הירוקים והאוויר הצלול.

“אף לא אחד מתלמידיו של הער לא זכה לתשומת לב ונחישות בה זכיתי אני, ואיש מהם לא עומד חסַר אונים מול יופיו של הטבע הנושם כמוני…”, – כך חשב החניך הנוגה ותחושת האשמה שוב אחזה בליבו.

- “חברי היקר, הינך נושא על כתפיך את עול הלבטים והתוגה, והוא לא אחר, אלא ארצָהּ הטהורה של השלווה – שוקהאבאטי- ארץ האושר הטהור” , אמר לו בהאגוואן, באופן לא צפוי.

- “איך ייתכן הדבר?”, נתמלא פליאה אנאנדה.

- “עליך רק להתבונן היטב”.

אוזניו של אנאנדה קלטו את זמזומן הנפלא של הדבורים המתעופפות, הוא היה יכול להריח את ניחוחם המדהים של שלל הפרחים, חושי השמיעה והריח הלכו והתחדדו יותר ויותר. אך הוא עדיין ציפה למשהו אחר.

- “חברי, שווה בנפשך את החלב ההופך לחמאה, את צוף הפרחים הופך לדבש, את הקמח ללחם. בדרך דומה לזו עוברות הסנקארות הנוצרות על ידי שיירי זיכרונות מעבר חסר מגבלות , המתגבש לאיכויות נאצלות המופיעות בתודעתך. חשוב על כך!” בודהה וחניכו מצאו את מנוחתם בצל עץ המנגו . אנאנדה נח על הקרקע כשרגליו משוכלות, הוא הרפָּה את כתפיו ואת מקלעת השמש. הוא חש את גבו מתחזק, והוא החל להתעמק במילותיו של מורו.

תודעתו של הנער הכילה את הדכדוך והמבוכה שמילאו את ליבו. הוא הצליח לתפוס אותן כחלק מהתופעות בחלל האין סופי של העולם. לאחר שעבר לספֵירת ההתמקדות השנייה, אנאנדה תפס את קווי המתאר של הדכדוך והבלבול ואת ארעיותם.

ספרת ההתבוננות ה”אין” גילתה לאנאנדה שתחושות הדכדוך והמתח, בדומה למצבים רגשיים אחרים, נוטים לגלות את טיבעם הריק לפניו, והתהליך דומה לקול משק הכנפיים הפוגעות באוויר.

תפיסתו הפנימית של אנאנדה התבהרה ונצטללה, לפתע הוא חש באיכויות התודעה שלא חווה קודם לכן , איכויות אותן צבר הודות לקשר עם מורהו בהאגוואן שקימוני. עיניו צפו בארץ האושר הטהורה, שהשתרעה בכיוון מערב אליו הלכו הצדיקים– אל האור האין סופי.

הצורות והצבעים ההרמוניים נראו בחזיונו מוכרים אך בעצם תודעתו הפכה להיות צורות וצבעים אלה. כל היצורים החיים חוו את אושר ההשתחררות מהתכונות הלא רצויות. הם חלקו את שמחתם עם החלל עצמו, ונחו במצב של השתוות הנפש הנתמכת על ידי הצלילות המנטאלית.

זוהי ארץ היווצרותם של הלידה והכיליון ואלה מותְנים בכמויותיהם המשתנות של מעשיי החסד. יצורים, שהופיעו מפרחי הלוטוס או התפילות שנלחשו על ידי הסידהים. הופעתו של המוות בעולם זה לא היתה מפחידה. הוא הופיע כמנצח וכמורה במעבר למימדים אחרים.

בארמון מפואר מוקף בסחלבים מלבלבים, בין אלים ורוחות, בעליי חיים ואבניי חן בוהקים, ישבו בודהה הער. שנראה נַעָר וגופו עטה אור אדום הדומה לאור השמש המאדימה. לנוכח כל אלה אנאנדה חווה את השלמות של שמחת השלווה ודמעות של אושר זלגו מעיניו.

בהתרגשות ועונג סיפר אנאנדה למורו על החיזיון שראה ובודהה הסביר לו:

- “זוהי ארץ הטוהר שחווית בשיירי רשמיך. זה היה הבודהה של ארץ זו הנקרא– אמיתאבהה ( האור האינסופי). זהו הכיבוי הנאצל, הנדיב הממלא שמחה של הספקות , המחזק את רוחם של כל היצורים הסובלים מאש התשוקות.”

בהיותו מתבונן בנדיבות והזוהר של מודעות הדהרמה שלו, אנאנדה חיסל את דכדוכו וספקותיו.